top of page

מאת: רננה מישורי צימבליסטה

 

התפרסם במגזין 'עשר פלוס'

"הילדה כבר לא אותה ילדה"!!???

"היא השתנתה לנו לגמרי.... אנחנו לא מבינות מה אנחנו עושות לא טוב שגורם לה להתנהג בצורה כזו... אף פעם לא ראיתי אותה עם כזה מבט של עויינות בעיניים. אש של שנאה יש במבט.

האמת שזה מפחיד!!! ..."

אנחנו מנסות יחדיו, שתי האימהות לאותה נערה מתבגרת בת ה- 13, ואני ביחד איתן, לחפש ולאתר קצה חוט או השערה : מה השתנה ביחסים בינה לבין האימהות שלה כך פתאום? מהו הדבר שגרם לשינוי הכול כך מפתיע בהתנהגות שלה כלפיהן? אולי משהו שונה מתרחש בחייה של הנערה ואין לנו שום מושג על כך?

אז התחלתי לצעוד איתן ביחד בסיפור חייה הקצר של ביתן בת ה – 13.

שמעתי את סיפור היכרותן והתאהבותן של שתי נשים שהיו אז בתחילת שנות ה – 30 שלהן,

שמעתי על תחושת האומץ והתעוזה כשהן בחרו להכריז ולמסד את אהבתן בקשר זוגי רשמי, שמעתי על האושר הגדול של שתי המשפחות המורחבות כשנודע להן על ההיריון ועל הלידה הצפויה של תינוקת חדשה,  ובעיקר שמעתי על תינוקת מדהימה שזכתה להגיע לעולם עם טמפרמנט נינוח, שלווה ומאושרת מהעולם אליו היא הגיעה, שהלכה וגדלה להיות ילדה מדהימה, יפיפייה, נכדה שמצליחה לעשות את כל סביבתה מאושרת ושמחה, וילדה היודעת להשתמש בכל הערכים שספגה משתי האימהות שגידלו אותה והתנהלה בשיתוף פעולה, בכבוד ועם יכולת מדהימה של ראיית האחר , חברות ונתינה.

בחודשים האחרונים, בעיקר מאז החגים, החלו להיות בבית הרבה יותר ויכוחים הכוללים הרבה הרמות קול, הרבה חוצפה וביטויים מילוליים שכלל לא הכירו קודם.

"על כל דבר שהילדה מתבקשת לעשות אנחנו מקבלות תגובה של התעלמות, במקרה הטוב, וכעבור דקות אחרות כאשר הבקשה נשלחת שוב לאוויר, אז התגובות הן כבר צורמות ופוגעות. מילים כמו:" תעזבי אותי כבר!!! את לא יכולה לראות שאני עסוקה? למה את כל הזמן רק דורשת ודורשת ודורשת!!! נמאס לי ממך ומכל הציפיות שיש לך כל הזמן ממני!!! ביטויים ואינטונאציות לא נעימות, ואם אחת מאתנו ממשיכה את הדיאלוג ומנסה בכל זאת לעמוד על שלה או להבדיל, לצאת להגנתה של האם השנייה ולחזק אותה, אז יש החרפה נוראית של הטון, הילדה כבר ממש זועמת, כל כולה אש וגצים , והיא פשוט מתחילה בסדרת צרחות בלתי נשלטת וחסרת פרופורציות לחלוטין.....ואז נכנסת לחדרה, טורקת את הדלת ואין עם מי לדבר...."

הורים רבים במצבים כאלה עלולים להיכנס למצב של דאגה נוראית ביחד עם ניסיונות שונים ומגוונים למציאת פתרונות להפסקת ההתנהגות הכול כך קיצונית של הילדים.

הרבה מהתגובות של ההורים למעשה "מזינות" את אותה התנהגות שחוזרת שוב ושוב על עצמה, והספירלה של הכעס, תסכול, פגיעה, עלבון, ריחוק וחוסר הבנה רק הולכת ומתעצמת וגורמת לכל חברי המשפחה להרגיש מתוסכלים ולאווירה המשפחתית להיות עכורה וביקורתית.

במשפחות בהן המבנה המשפחתי שונה ממבנה המשפחה המסורתי, מיד עולות מחשבות נוספות אצל ההורים וכך גם כאן, במפגש שלי עם שתי האימהות המודאגות.

"אנחנו תמיד ידענו שיש סיכוי שיגיע יום בו תבואנה תלונות כלפינו ויצאו הרבה כעסים על כך שאנחנו ילדנו אותה למשפחה ללא אבא, שבחרנו בתרומת זרע ולא בגבר אמיתי, שזה לא תמיד נעים ונוח לעמוד מול החברים ולספר שיש לה שתי אימהות ולענות על כל השאלות, אבל עכשיו כשנראה לנו שהכעס מציף אותה והורס את היחסים בינינו, אני מתחילה להרגיש ממש אשמה ואי נוחות עם מה שבחרנו. זו הייתה בחירה שהתאימה מאד לנו, אבל אולי זו בחירה אגואיסטית שלא ראתה את טובת הילדה קודם כל?"

הקושי, רגשות האשם, חוסר האונים מול התנהגויות הילדים וההרגשה שהיחסים הולכים ומתרחקים, הם אכן מצבים אליהם מגיעים הרבה הורים לילדים מתבגרים, ועוד יותר בלבול מציף את ההורים במשפחות החדשות מכיוון שכאן נכנס גם אלמנט משמעותי נוסף:

אם המתבגר עסוק בגיבוש הזהות העצמית שלו בשנים הללו, כיצד מושפעת זהותו ועד כמה נפגעת תחושת הערך שלו מהעובדה שהוא שייך למשפחה לא קונבנציונאלית?

בעיני ישנם שני דברים משמעותיים אותם אני מעלה, ומזכירה להורים שבוחרים לבוא ליעוץ או לקבוצת הורים:

1. אותם הורים שבחרו במבנה משפחתי ייחודי וחדש, שקלו ודנו עם עצמם הרבה מאד זמן בבחירה הזו. מטרתי היא לעזור להם להיזכר ולייצר בחירה מחודשת כדי להיות שוב שלמים ושקטים שהמשפחה שהם עיצבו היא המשפחה שאותה הם רצו, בהתאם לנסיבות ולתנאים שהיו בשלב הקמתה. לעיתים זו בחירה של הורות למרות שעדיין אין זוגיות, לעיתים זו זוגיות חד מינית בעזרת תרומת זרע או פונדקאות, ולעיתים זו הורות משותפת בה הילד גדל בשני בתים ובשתי משפחות מתחילת חייו. הבחירה ברצון למימוש ההורות והקמת משפחה היא שלמה, מוצדקת ומלאת משמעות.

 

2. המתבגרים חייבים לעבור את שלב המרד, שלב ה'אנטי', הביקורת, השיפוטיות, התלונתיות וחוסר שביעות הרצון, בעיקר אל מול ההורים והבית, עם כל מה שהבית מייצג. תהליך זה תורם למתבגר בתהליך יצירת הנפרדות שלו, ובבניית ה'אני' הייחודי שלו. עצם העובדה שמתבגר 'מרשה לעצמו' למרוד ולהתנהג כמו הנערה עליה אנו מספרים, משקף בעיני את העובדה שהמתבגר מרגיש טוב, בטוח, אהוב ורצוי במשפחתו, ואינו חושש שהתנהגותו תערער את מקומו במשפחה או את האהבה כלפיו.

ובמילים ברורות ופשוטות: המתבגרים המתחצפים והביקורתיים, עוברים תהליך חשוב, בריא ונחוץ גם להם וגם לשינוי הקשר בינם לבין ההורים.

 

ואם נשארים עם השאלה : כיצד בכל זאת עוברים זאת יחסית בשלום ,

אני מזמינה אתכם להצטרף ללמידה משותפת או בקבוצת הורים או ביעוץ פרטני.

בהצלחה !

מאמר 5 - גיל ההתבגרות במשפחה חדשה

bottom of page