רננה

מאת: רננה מישורי צימבליסטה

 

אחד הדברים המדהימים ביותר בעיניי, בתהליך ההתבגרות שלנו כהורים, קורה כאשר אנחנו מצליחים לקיים שני ערוצים במקביל ביחסים שלנו עם הילדים :

ערוץ אחד של היכרות , חיבור ובניית הקשר,

ערוץ שני של שחרור, הענקת אחריות ועצמאות ויצירת הנפרדות.

בערוץ אחד אנחנו בונים את ההיכרות ואת היחסים בינינו לבין התינוק, הילד, הנער והבחור, ובמקביל, בערוץ אחר, מתקיים תהליך של היפרדות בינינו לבין התינוק, הילד, הנער והבחור.

כל זאת כדי לאפשר לו ליצור נפרדות ולגלות את עצמיותו ועצמאותו, כמין "טיול" בין היכרויות ופרידות, בין ביטחון לבין בלבול, בין ודאות לבין חוסר ודאות.

 

בלבול... ולמידה

 

בכל תקופת הורות, אחרי פרק-זמן של הסתגלות ושל למידה, אנחנו מרגישים שהנה, הצלחנו בתפקידנו: אנו מבינים את ילדנו, מבינים את צרכיו ויודעים כיצד להגיב ולתת מענה הולם .לאט לאט אנו מגבשים את תחושת הביטחון שלנו לגבי תפקידנו כהורים, וחשים שהדרך סלולה ומובנת לנו.

אך אז, פתאום, מופיעה מעבר לפינה התנהגות חדשה, לא מוכרת. הילד שלנו משתנה לנגד עינינו. אנו מנסים כל מיני תגובות מוכרות והן לא עוזרות. מנסים תגובות חדשות, אך גם הן לא ממש תורמות. אנו מתבלבלים קצת ואפילו נבהלים. נעלמה השליטה שלנו במצב, ושבה תקופה של חוסר ודאות וחוסר ביטחון. אט אט, אנו יוצרים היכרות טובה עם החידושים, לומדים להגיב בדרך שמתאימה ועוזרת, מרגישים ביטחון ושוב...

 

מכל כיוון אנו שומעים עצות רבות ומעניינות, מאמצים חלק מהן, ובודקים מה מתאים לנו. אך באופן כללי, בתקופות הבלבול ותחושת אי הודאות, אנחנו נוטים "להנחית" כל מיני הוראות פעולה על הילדים, כדי להחזיר לעצמנו מעט מתחושת השליטה.

בתקופות כאלה אני כבר לא יכולה לשמוע את עצמי, וגם הילדים דואגים להראות לי עד כמה הם כבר לא יכולים לשמוע אותי, ואני שואלת את עצמי בשקט:

מה בעצם אנחנו רוצים מהם?

 

כנראה, אנו רוצים שהם יעשו לנו את החיים קלים יותר, שלא נידרש כל הזמן ליצור מסגרת, לכוון ולקבוע מה מותר ומה אסור.

אנו רוצים שהם ישתפו פעולה קצת יותר. שיקבלו אחריות למה שקורה, שיפעלו באופן עצמאי, ואולי אפילו שיתחשבו קצת בנו ובמה שחשוב לנו.

 

בסדנאות ההורים אנו מרבים לדון בשאלה המהותית שנוגעת לניהול היחסים עם הילדים:

מהו הדבר החשוב ביותר שאנו מבקשים לקיים אצלנו בבית, ומה בשום אופן לא נרצה שיקרה במשפחה שלנו?

 

כאשר כל הורה מבין מה משמעותי לו במיוחד, אנו נותרים עם משימה קשה עוד יותר, והיא :

להיות מודל לכל אותם דברים שאני חולם עליהם:

אם חלמתי על כבוד הדדי, אין ספק שעלי לנהוג בכבוד כלפי ילדיי וכלפי עצמי, כדי שהם ילמדו לכבד אותי ואת עצמם.

אם חלמתי על דיאלוג פורה ופתוח, עליי לספר להם על עצמי, על מה שקרה לי, על התוכניות שלי לאחר הצהריים. ואם חלמתי שילדיי יקשיבו לי ולצרכיי, עלי ללמוד להקשיב לצרכים אלה בעצמי.

 

מותר לנו להתבלבל, מותר לנו שאפילו ניבהל מהשינויים התכופים שעוברים על ילדינו. מותר לנו להתלבט, לבדוק, להרגיש לא בטוחים − אך בהחלט אסור לנו לאמץ תגובות כוחניות ונאבקות, שעה שאנו מנסים לחזור ולשלוט במצב.

 

זו המשימה העיקרית שלנו. וכשעומדים בפנינו קשיים, אסור לנו להתנהג באופן שאינו מכבד את הילד ואת מה שעובר עליו. עלינו ללמוד ליצור דיאלוג, שמאפשר לשני אנשים מבולבלים לצאת מן הבלבול הזה יד ביד.

 

השינויים שהמערכת המשפחתית עוברת הם ההזדמנות שלנו לבחור. הבחירה היא העצמה והיא הכוח האמיתי שלנו, כבני אדם בכלל וכהורים בפרט.

כדי שילדינו ילמדו את הגבולות הרצויים בעינינו, עלינו להיות דוגמה לכל מה שאנו חולמים שיהיה בהם. הבחירה בכך קיימת תמיד: לדעת תמיד מה אסור בעינינו, ועל כן אסור גם עלינו. מה חשוב בעינינו, ועל כן אנו הראשונים לקיימו.

 

ככל שהמטרות ברורות לנו יותר, כך גדל הסיכוי לעבור בקלות את תקופות הבלבול. הדרך תהיה לנו ברורה, ויתכן שאז נוכל פשוט לחבק את הילד הזה, שמשתנה לנגד עינינו כל הזמן, ולספר לו שאנו לצדו, וגם אם הוא מבולבל − הוא יכול להיות רגוע, כי אנו מלווים אותו בתמיכה ובעידוד לצמיחה ולעצמאות.