רננה

מאת: רננה מישורי צימבליסטה וגליה אלוני-דגן

 

מי לא מכיר את הסיטואציה הבאה: עוד לפני שנשטפו הכלים של סעודת ראש השנה, ניגשת אליכם אמא שלו (או אמא שלה) ושואלת בחיוך: "אז... איפה אתם בליל הסדר? אצלנו, נכון?". אולי זה מצחיק, אבל גם קצת כואב. משפחות צעירות רבות מגלות עם הולדת ילדן הראשון שה "מניות" המשפחתיות שלהן עלו בן לילה: פתאום, כל המשפחה הקרובה – סבים, סבתות, דודים ודודות – רוצה לבלות אתכם את החג, וליהנות מהפעוט/ה המתוק/ה שלכם, הנכד/ה והאחינ/ית הכי-הכי בעולם. זה הגיוני, טבעי, מחמיא – אבל גם עלול ליצור מתחים חדשים ולא מוכרים.

​

אז איך עושים סדר בבלגן המשפחתי של ליל הסדר?

​

קודם כל, חשבו על עצמכם ועל הצרכים החדשים שלכם. לזוג "טרי" יחסית, שזה עתה הפך למשפחה, יש לפעמים תחושת מחויבות ורצון 'להיות בסדר' (תרתי משמע...) עם כולם, או להתאים את עצמם לצרכים ולרצונות של שתי המשפחות המורחבות. זו, בעצם, המשימה הראשונה שעומדת בפניכם כמשפחה חדשה וצעירה: להתחיל ולהגדיר את הגבולות בין המשפחה המצומצמת שלכם לבין המעגלים הנוספים. הצורך הזה מתקיים גם ביומיום (האם סבתא יכולה לבוא לבקר מתי שמתחשק לה? ואצל מי מתארחים בארוחת שבת?) אך נוטה להתעצם בימי חג.

​

לא פעם, ההורים הצעירים עדיין לא מודעים מספיק לצרכים של עצמם כזוג וכמשפחה חדשה, ומגלים לאט (ולפעמים גם בדרך הקשה, דרך היעלבויות ו'פרצופים') את הרגישויות של כל הצדדים. חשוב לזכור שעבור כולם מדובר בתהליך חדש – גם עבור הסבים והסבתות החדשים – וחשוב שתתנו לעצמכם את הלגיטימציה לעצור לרגע, לשוחח בשקט זה עם זו ולבדוק מה נכון ומה לא נכון לכם, ולא תעסקו רק בסיפוק הרצון (הטוב!) של כל המעגלים המורחבים שסביבכם. לפעמים נוצרת תחושה של "משיכת חבל" – כל צד רוצה לשמח את משפחת המקור שלו ולא לפגוע, חלילה, באף אחד. ישנם אנשים שמעידים שנזקקו לכמה שנות הורות עד שהצליחו להגיד בקול רם, מבלי לפגוע אבל בצורה ברורה, מה הם רוצים ומעדיפים לעשות בערב החג. חשוב לטוות ברגישות ובעדינות את המארג הנכון לכם, ולהחליט יחד עד כמה אתם מאפשרים למשפחה החיצונית להיות מעורבת בשיקולים המשפחתיים שלכם, וזה - כמובן – עשוי לבוא לידי ביטוי במינונים שונים אצל כל אחד מבני הזוג.

​

פעמים רבות מתקיים תהליך מקביל ושונה אצל בני הזוג לאחר לידת הילדים: יש שזקוקים מאד לשורשים, למשפחתיות ולמסורת ופתאום, כשהם הורים, כבר לא עסוקים במרד הנעורים אלא חווים צורך חדש-ישן להתקרב למשפחה המורחבת ולשתף את הילד במארג הזה, שממנו צמחו. ויש אחרים, שמגלים פתאום את הצורך בפרטיות ורוצים דווקא להשקיע יותר זמן ומשאבים במשפחה הגרעינית הקטנה שלהם.

​

אן ספק שהכלי העיקרי שיסייע לכם להימנע ממתחים ומעלבונות מיותרים, ויאפשר לכם לעבור את תקופת החגים בשמחה - הוא השיח, הדיבור. אחרי שתייצרו ביניכם את הדיאלוג שיקבע מה נכון לכם יחד, תוכלו ליצור שיח משותף עם בני המשפחה, ולדבר ב"אנחנו": להגיד, למשל, "השנה אנחנו היינו רוצים...", "אנחנו זקוקים השנה ל-", "חשוב לנו ש-" או "פחות מתאים לנו כרגע ש-". כך תציגו בני המשפחה את עצמכם כמשפחה שמעצבת את עצמה כחטיבה חדשה ונפרדת. אופציה נוספת היא לנסות ולחבר בין הצדדים, כשהחוליה המקשרת היא – אתם, המשפחה הצעירה. יש לא מעט משפחות שמתאים ונעים להם לחגוג יחד, כולם, סביב שולחן אחד – ולשמח את כל הסבים והסבתות בליל סדר משותף. ואופציה שלישית היא לנסות ולהציג עמדה שוויונית: "נהיה אצל ההורים שלי בליל הסדר ואצל ההורים שלך ביום שלמחרת", או "השנה נחגוג עם המשפחה שלך ובשנה הבאה – עם המשפחה שלי".

​

בסופו של תהליך, כל משפחה בוחרת את הדרך שלה לחגוג את המערך החדש בדרך שתהיה נוחה לכולם.

​

ועם זאת, קחו בחשבון שלא תמיד כולם יהיו מרוצים. תוכלו לנסות ולהבין גם את הצד הלא מרוצה ובמקום להרגיש תחת מתקפה או ביקורת, להרגיש צורך להתנצל או להתנצח – לקבל את העובדה שגם ההורים (כלומר – הסבים החדשים) עוברים סוג של פרידה מתבנית שהייתה עבורם מובנת מאליה, ועכשיו היא כבר לא. עם כל הרצון להבין ולכבד אתכם ואת השיקולים שלכם, לא בטוח שהם יעברו את הפרידה הזאת בקלות.

אני מאחלת לכולכם חג נעים ומשפחתי, שבו תכבדו את הרצונות והתקוות של בני המשפחה משני הצדדים – אבל תצליחו להיות, לפני הכול, קשובים לצרכים ולרצונות שלכם, כמשפחה העומדת ברשות עצמה. חג שמח!