מאמר 3 - "בימי חג הייתי רוצה שתדעו להתעלות"
על גירושים "נכונים" והשפעתם על הילדים
מאת: רננה מישורי צימבליסטה וגליה אלוני-דגן
השפעת הגירושין על הילדים היא נושא רחב יריעה. כתבות, מחקרים וספרים רבים נכתבו (וממשיכים להיכתב ברגעים אלה) על השלכות הפרידה, ורבים מאתנו חשים אותן על בשרם ממש עכשיו. בכתבה זו אשתף אתכם במחשבה אחת מני רבות: מנקודת מבטם של ילדינו, מה פירוש להתגרש "נכון", ואיך עושים זאת?
בראש ובראשונה, להתגרש "נכון" פירושו בעיני לדעת כיצד ליצור הפרדה ברורה בין הסיבות והרגשות הקשורים לגירושים, לבין תפקיד ההורים שיש לשני בני הזוג. זאת משום שהאחריות (למימוש התפקיד הזה) מוטלת על שני ההורים ביתר שאת עם פרידתם.
עם פירוק התא המשפחתי, חשים ילדים רבים – בטווח גילים רחב – שהקרקע נשמטת מתחת רגליהם, הן מבחינה רגשית והן (כשהצורך ליצור שני בתים, ואולי קהילות, מחייב זאת) פיסית. הקרקע היחידה היכולה להישאר איתנה וברורה מבחינתם, לפחות באופן יחסי, היא המשענת שאותה מעניקים ההורים לילדים. זוהי הידיעה הברורה והאיתנה שההורים (שניהם) חזקים דיים כדי להכיל את כל הרגשות, השאלות והמחשבות שיעלו מצד הילדים, ואתה רשת הביטחון המבטיחה שההורים תמיד יישארו ההורים שלהם. כלומר, זו רשת ביטחון שנוצרת מתוך קשר שבין ההורים, והידיעה הברורה ששני ההורים ממשיכים ליצור דיאלוג, מחשבה ותכנון משותפים לגבי כל מה שמתרחש בחייו של הילד.
אולי תאמרו: זוגות רבים נפרדים בשל קשיים בתקשורת, בשל הקושי לקבל את האחר כמו שהוא. איך יוצרים תקשורת טובה, בונה וזורמת אחרי הפרידה? נכון, אחרי הגירושין נוצר תהליך אבסורדי למדי: אחריות ההורים יוצרת כעת מצב שבו שני ההורים צריכים ללמוד ליצור תקשורת בריאה ופורייה ביניהם, לפחות לגבי כל מה שקשור לחיי הילדים.
מדוע בעצם? משום שכאשר הילדים מרגישים שמתקיים קשר סביר ומכובד בין ההורים, יורדת מעל כתפיהם המשימה הנוראה כל כך, שאותה נושאים – למרבה הצער – רוב הילדים להורים גרושים, והיא המשימה לבחור למי משני ההורים הילד נאמן יותר? "לטובת" איזה צד הוא? מי ההורה הנזקק ליותר הגנה מצדו, ומיהו ההורה היותר מחוזק? ילדים רבים חשים רגשות אשם כבדים, בהיותם בטוחים שאחת הסיבות או הסיבה העיקרית לגירושי ההורים היא הם עצמם... משא זה קשה מנשוא, ואם מחברים את התחושה הלא-פשוטה הזו עם תקשורת לקויה בין ההורים, הרי שהילד עלול לקבל אישור לתחושותיו (הלא מוצדקות) ולצורך שלו להתרחק מהם רגשית או לבחור במילצדד.
חשוב להבין: כאשר ילד עסוק בבחינת נאמנותו להוריו, הוא למעשה איננו פנוי לעסוק בתהליך הריפוי והשיקום שלו עצמו מן המשבר, וכמובן שאינו פנוי למשימות ההתפתחות הרגילות שלו.
מצבים רבים שבהם הורים לא ידעו "להתעלות על עצמם" וליצור תקשורת סבירה ביניהם, מראים כי הילדים נוהגים ליטול על עצמם "תפקידים" שונים, המעמיסים עליהם תחומי אחריות שאינם תואמים את גילם ואת יכולותיהם, כאשר אחריות זו למעשה מוטלת על הבוגרים.
"בימי חג, הייתי רוצה שתדעו להתעלות" – זהו משפט ששמעתי מפי ילדה להורים גרושים. למרבה הצער, הילדה – שהוריה נפרדו בהיותה בת תשע – הצליחה לומר את המשפט להוריה רק לאחר שנולד בנה הראשון, והיא הותשה מהצורך "לתזז" בין שני ההורים לא רק בימי חול, אלא גם באירועים חגיגיים. זהו משפט מפתח בעיניי, כיוון שהוא מגלם בתוכו את המשימה שחשוב שהורים גרושים יעמדו בה: ללמוד ליצור קשר ישיר ומכובד בכל אירוע משמעותי בחיי הילדים, ולהעניק הורות משותפת ונוכחת בחיי הילד. ואגב, "יום חג" – מבחינתם של ילדינו – הוא לא רק יום הולדת או חגיגת בר-מצווה אלא גם אסיפת הורים, מדורת ל"ג בעומר של הכיתה וטקס בצופים – אירועים שבעבורנו, ההורים, הם אולי חגיגיים פחות.
הדרישה "להתבגר" מוטלת כאן על ההורים: להצליח ליצור הפרדה מוחלטת בין רגשותיהם לבין הצרכים של הילד. אמנם זו משימה מאוד לא פשוטה אך היא בהחלט אפשרית, כאשר שני ההורים בוחרים באופן ברור לשים את צרכיו של הילד במרכז ובמקום החשוב ביותר בסדרי העדיפויות.